ללא גבולות    - לבנון,ארצנו היחידה...תמיד נתגאה בך!

יום שלישי 23.5.2006, התאריך מעלה את הזיכרונות בשנה השישית, הגעגועים למולדת לכפר, לבית ,למשפחה ולחברים שם, מאחורי הגבול. לסיפור העזיבה השלישי בכתבה המלאה...

שש שנים חיים בישראל ,קרובים לגבול אך רחוקים מהמגע, לא שכוחים ולא נשכח מה שעבר עלינו אז באותו תאריך 23.5.2000, התאריך ישאיר חרוט בזיכרוננו עד סוף ימי חיינו. הסיפור השלישי על עזיבת לבנון הוא סיפורה של רקל ז. מכיתה ח', ישבתי אתה אתמול (יום שלישי) בדיוק באותו תאריך המוזכר בפתיחה לכתבה כדי לראיין אותה לסיפור האישי שלה ולשמוע את התחושות שהיו לה באותו יום.

" חזרנו מוקדם מהרגיל מהבית ספר, אחרי שהמנהלת נכנסה לכיתה ואמרה לנו שההורים באים להחזיר אותנו הביתה ולא נחזור בהסעות המאורגנות. נסעתי עם אמא שלי לבית של סבא וסבתא כי הבית שלנו ממוקם בכניסה לכפר והמקום מסוכן כי הצבא חוסם שם את הכביש (מה שאמא ענתה לי כששאלתי אותה למה לא נוסעים הביתה). באותו לילה ישנו אצל סבתא, סבא ואבא היו בצד"ל דאגנו להם מאוד. בחצות, התעוררנו לקול דפיקות חזקות מרעישות בדלת הכניסה לבית, פחדנו כי לא ידענו מי זה יכול להיות בשעה כזו מאוחרת של הלילה. אמא פתחה את הדלת, דוד שלי הופיע ואמר לנו שצריך למהר, נוסעים לגבול עם ישראל, צה"ל יצא מלבנון וחיזבאללה פולשים ומתקרבים לכפר. באותו רגע חשבתי שאני חולמת, בכל זאת זה קרה בלילה, לא ידעתי מה קורה סביבי, נבהלתי. הייתי רק בת שמונה שנים לא מבינה מה קורה. היה לי קשה לעכל מה שדוד שלי אמר. "

ככה רקל החלה לספר לי את הסיפור שלה ועונה לי על השאלות ששאלתי אותה .

-מה הרגשת כשנכנסת בפעם הראשונה לישראל?

"בדרך לגבול אמא אמרה לי שאנחנו נוסעים לטיול לשבוע ונחזור הביתה. נסענו לגבול, שם ראיתי המון אנשים מוכרים לי, משפחה וחברים מהכפר. נשארנו שם כל הלילה, למחרת בצהרים פתחו את השערים והרשו לנו להיכנס לישראל. כל הדרך חשבתי שזה טיול, נהניתי ממנו כי ראיתי המון אנשים חדשים ולא מוכרים,אך חיכיתי לאמא שתגיד לי שהשבוע נגמר ונחזור הביתה."

-מה קרה אחרי שבוע?

 "עבר שבוע ולא חזרנו, התחלתי לשאול, לא ענו לי. אך לא פחדתי כי היתי עם המשפחה וחברות שלי ומשפחות צד"לניקיות אחרות, הרגשתי שכולם יחד אז נחזור ביחד בקרוב, לבתים שלנו, לכפרים שלנו ולארץ שלנו- לבנון. בסוף מרוב ששאלתי אמא אמרה לי שנשאר בישראל ולא נחזור בקרוב ללבנון."

-מה את מרגישה עכשיו, שנה שישית אחרי העזיבה?

"לא מאמינה שאני לא בלבנון לא מאמינה שעזבתי בכלל, אני עדיין חושבת שאני בחלום, מחכה שמישהו יעיר אותי וארגיש שוב בבית"

רקל פנתה אל חברתה היושבת לידה ואמרה לה שתביא לה מכה שתרגיש שזאת אכן מציאות ולא חלום.

-האם תחזרי ללבנון בעתיד או תישארי בישראל?

כרגע. אני לא אשאר פה בעתיד, בטח שאחזור."

-מה יש לך להגיד ללבנון עכשיו בכמה משפטים?

"אני מתגעגעת אליך מאוד, עוד אחזור למולדתי. גם אם לא אחזור בקרוב או בעוד כמה שנים, תמיד אגיד שלבנון מולדתי והארץ שלי! אני לא מתביישת ולא אתבייש להגיד את זה מול אף אחד. אני גאה בזה ותמיד אתגאה!"

אף אחד מאיתנו לא מתבייש להגיד שלבנון היא ארצנו היחידה. אנחנו גאים בזה ותמיד נתגאה, לא מתבייש להגיד את זה מול אף אחד! אף אחד לא מתבייש במולדת שלו ובארץ שלו! מי שמתבייש בזה, הוא מתבייש בעצמו!